הפסיכולוגיה החיובית מוגדרת כ"חקר התפקוד האנושי האופטימלי". היא עוסקת בחקר ההיבטים החיוביים של ההתנהגות האנושית – כלומר: העוצמות, הכישורים והערכים החיוביים של האדם ויישומם בחיי היומיום, מתוך מטרה להגדיל את הרגשת הרווחה של הפרט ושביעות רצונו, ואת הנאתו ואושרו, וכן על מנת למנוע תחלואים פסיכולוגיים.
הפסיכולוגיה החיובית היא למעשה הבסיס עליו מושתות מרבית גישות האימון הקיימות כיום, ואולם כתחום מחקרי אקדמי הנה חדשה למדי: היא נחנכה רשמית כתחום מחקרי רק ב-1998 על ידי פרופ' מרטין סליגמן, וכיום, כ-10 שנים לאחר החנכה היא נלמדת רק באוניברסיטאות מעטות בעולם (בעיקר בארה"ב).
הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המסורתיות והמודרניות כאחת עוסקות בטיפול באנשים שאיכות חייהם נפגעה. אמנם, רבים מסכימים היום כי כל אדם יכול להנות ולהעשיר את חייו באמצעות טיפול פסיכולוגי, גם אם אינו סובל מתסמונות פסיכולוגיות. מאחר והסטיגמה סביב הליכה לפסיכולוג ירדה באורח משמעותי, כיום אנשים רבים מוכנים להודות כי הם זקוקים לטיפול. עם זאת, עדיין מרבית האנשים הפונים לפסיכולוג, אינם עושים זאת מתוך נקודות של אושר ותקווה בחייהם, אלא באותם רגעים קשים של יאוש וכאב, או כאשר משהו באיכות חייהם נפגע באורח משמעותי.
רוב הרפואה המודרנית עוסקת גם היא בטיפול שלאחר מעשה – תרופות לוקחים בד"כ במהלכה של מחלה, ולאחר שזו זוהתה, ולא לפני כן. עם זאת, הרפואה השכילה לפתח גם שיטות מניעה רבות כגון חיסונים, מעקבים ומדידות, טיפולים מונעים, וגם חינוך לאורח חיים בריא יותר המונע מחלות.
הפסיכולוגיה לעומת זאת, במשך שנים רבות לא פיתחה מנגנונים מניעתיים.
הפסיכולוגיה החיובית למעשה נטלה על עצמה תפקיד זה, והיא האגף המניעתי של הפסיכולוגיה המודרנית. מטרת הפסיכולוגיה החיובית היא לצור בקרב האוכלוסיה הבריאה חסינות כנגד היווצרותם של בעיות פסיכולוגיות (בעיקר דיכאון וחרדה, שהם התופעות הפסיכולוגיות הנפוצות ביותר בעידן המודרני), ולשפר את התפקוד הפסיכולוגי של מי שמוגדרים כבריאים ולהביאו למצב אופטימאלי.
אחת התופעות המדאיגות של העידן הפוסט מודרני היא העלייה במידת הדיכאון. בהשוואה לדורות קודמים שעור האנשים המדווחים על דיכאון ומטופלים בתסמונות הקשורות בדיכאון הולך וגדל בהתמדה, והגיל של מי שמגלים תסמינים אלו הולך ונעשה צעיר יותר.
המחקר האחרון שנעשה בארה"ב מראה כי 60% מהאוכלוסיה סובלים מתסמונת דיכאונית לפחות פעם אחת במהלך החיים. כלומר: יותר אנשים סובלים מדיכאון מאשר לא...
אלה מכם הקוראים ממצא זה עשויים להגיב ב- "נו, אז מה?", תגובה המעידה על כל שהתופעה הפכה להיות כל כך שכיחה בסביבתנו עד שנדמה לנו שהיא מעיין התנסות שכל אחד צריך לעבור אותה, כמו התבגרות ...
כיצד ניתן להסביר את התופעה הזו? סליגמן סבור שמדובר כנראה בשינוי בסגנון החיים ומעבר ממטרות של הישרדות והשגיות למטרות של "הרגשה טובה", וחיפוש אחר סיפוק אישי. התדלדלות המעגלים החברתיים המסורתיים כמו משפחה וקהילה שבעבר ספקו לאנשים עוגן פסיכולוגי תומך גם הם מסבירים את העלייה בשיעורי הדיכאון. ככל שהאינדיבידואליזם הפך לערך מרכזי, הערכה עצמית ודימוי עצמי הפכו למונחים פסיכולוגיים מרכזיים גם הם, וכך באופן פרדוקסלי, כל כישלון אישי מקבל הבלטה ומעורר חרדה.
סליגמן מצא במחקרו שכאשר מקנים לילדים צעירים מיומנויות חשיבה חיובית, ומלמדים אותם לפעול מתוך אופטימיות, שיעור הדיכאון בגיל ההתבגרות ירד ב-50%. זהו ממצא חשוב, שכן הוא נוטע תקווה לכך שאכן גם בידי הפסיכולוגיה קיימים כלים מניעתיים.
המטרה של האסכולה המחקרית החדשה היא אם כן לפתח את אותם כלים ולעשות אותם נגישים כך שהציבור יוכל לעשות בהם שימוש.
חשוב לציין שעד שנחנכה הפסיכולוגיה החיובית כאסכולה אקדמית היה העיון בנושא שיפור איכות החיים, הצלחה, אושר, סיפוק וכד', נתון בידיה של הפסיכולוגיה הפופולארית, אותה ספרות וסמינרים מז'אנר העזרה העצמית.
ואולם אם להודות על האמת, מאחורי הפסיכולוגיה הפופולארית עומדת תעשיה המגלגלת מליונים, ואשר מונעת בכוח הרווח. התעשיה הזו מנפיקה לא מעט הנאה, בידור, עניין, ואף רגעי שיא והתעלות, אבל היא גם נוטה להבטיח תוצאות שאין מאחוריהם כיסוי, היא לעתים שטחית מכדי שניתן יהיה להפיק ממנה תוצאה ממשית, וההסתייגות הגדולה ביותר מתעשיה זו, היא שלא אחת היא מציעה טכניקות ופתרונות שאינם עולים בקנה אחד עם ממצאי המחקר הפסיכולוגי.
עקב כך, רבים פתחו ציניות כלפי ספרות העזרה העצמית, ופוטרים את הז'אנר הזה כ"פסיכולוגיה בגרוש". ואולם, חשוב שלא לשפוך את התינוק עם המיים, ומן הראוי לומר כאן כי יש בתעשיה זו כמה וכמה פילוסופים ופסיכולוגים שתורותיהם ומשנותיהם זהירות, מעמיקות ומבוססות מחקר, ולמעשה הם מבססים את עבודותיהם על מה שהיום אנו מתחילים להכיר כ"פסיכולוגיה חיובית".
ד"ר טל בן שחר טוען בספרו "באושר ובאושר" כי הפסיכולוגיה החיובית כאסכולה אקדמית תפקידה לגשר בין מגדל השן האקדמי לאותה ספרות פופולארית מז'אנר העזרה העצמית, ולהעמיד את העקרונות, הגישות, הכלים והתוצאות של תנועת העזרה העצמית במבחן השיטה המדעית.
הואיל והפסיכולוגיה החיובית מגשרת בין שני העולמות הללו, האקדמיה ותעשית העזרה העצמית, העקרונות, הכלים והתובנות שמעניקים מפסיכולוגים מאסכולה זו עשוים להשמע כמו אלו של מורי העזרה העצמית. ואולם, טוען בן שחר, מאחורי האמירות הפשוטות לכאורה מסתתרים שנים של עיון ומחקר מקיף, מעמיק ודקדקני – וזהו ההבדל הקטן שעושה את כל ההבדל.
בהצלחה
גלעד הובר
